<h1>אור זרוע — ב"ק</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[ב"ק קי"ג ע"ב] אמר רב ביבי בר גוזלא אמר ר' שמעון חסידא גזל גוי אסור אבידתו מותרת. גזילו אסור כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר [דברים ו'] ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. אבידתו מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת גוי שהיא מותרת שנאמר [שם כ"ב] וכן תעשה לכל אבידת אחיך, אבידת אחיך ולא אבידת גוי. תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אף אבידתו אסורה. פר"ח זצ"ל מסקנא דשמעתין גזל הגוי בזמן הזה אסור. אמר שמואל טעותו מותר היה חייב לו מעות וטעה בחשבון דליכא חילול השם מותר. שמואל זבן לקנא דדהבא במר (דפליזא) [דפרזלא] מההוא גוי ואבלע ליה זוזא. פי' קנה מזרק של זהב מן הגוי בחזקת של נחשת ועוד טעות אחר שעיכב זוז מדמיו והטעהו בחשבון. כך פירש"י זצ"ל. אבל פר"ח ז"ל ואבלע ליה זוזא נתן לו זוזא יתירא כדי שיאמר הגוי בדעתו הטעיתי הקונה בכסף וימהר לילך ולא ידקדק מה מכר. וכן כתוב באלפס ואבלע ליה זוזא יתירא. רב כהנא זבן מאה ועשרים חביות מגוי בכלל שהן מאה א"ל חזי דעלך קא סמיכנא פי' רש"י זצ"ל וא"ל רב כהנא לגוי חזי דעלך קא סמיכנא [דאי לא] הוה אסיר. רבינא זבן דיקלא לצלוחי הוא וההוא גוי א"ל לשמעיה קדים ואייתי לי(ה) דעיקרא פי' פסקים של צד העיקר שהם עבים דגוי מניינא הוא דידע דמנין הפסקים מנה אבל לא ידע כמה דקין יש וכמה גסין יש. רב אשי הוה אזיל בארבא חזי הנהו שיבשי פי' זמורות דתלו לבר מפרדיסא ותלו בהו קטפי פי' אשכולות א"ל לשמעיה סק חזי אי דישראל הוי לא תייתי אי דגוי אייתי לי שמעיה ההוא גוי א"ל דגוי שרי א"ל הכי קאמינא ליה אי דגוי הוא אייתי דקא שקיל דמי אי דישראל הוא לא תיתי [לי] דלא שקיל דמי. כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל מספקא לר' אם היה בדעתו של רב אשי כמו שהשיב לו או כמו שהיה סובר הגוי. ואומר ר' דמשמע שלא היה רוצה לומר כמו שהיה הגוי סובר דא"כ היה סובר דגזל הגוי מותר שאין חילוק בין גזילו לגניבתו שאם גניבתו אסור כ"ש גזילו אסור שיש חילול השם טפי אע"פ שפעמים אינו יודע עד לבסוף. ובכל הך שמעתא לא מייתי אלא מידי דאסירי גזילו ולא אייתי מילתא דשריא ליה כגון תנאי דד' [מיתות (סנהדרין נ"ז ע"א), ודפ' ה]מקבל [ב"מ קי"א ע"א]. על כן משמע שהיה בדעתו כמו שהשיב לגוי. עכ"ל. הרי פי' דרב אשי סבר גזל גוי אסור. ובפר"ח זצ"ל כתב ממעשה דרבינא ורב אשי טעות' דגוי שרי.
כתב מר רב צדוק גאון דאם הפקיד או הלוה גוי לישראל ומת אם אינו משיב ליורשיו קאי בעון. וכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל בפ"ק דקידושין וודאי אם ידוע ליורשיו או לאחרים חייב להשיב דכיון דהם תובעים אותו הרי גזל וקיימא לן גזל גוי אסור ואבידתו מותרת ואם ידוע לו מחזיר מפני קידוש השם וטעותו מותר כעובדא דשמואל. וה"מ שהגוי טעה מעצמו אבל לא שמטעהו דהא שמואל גופיה אמר בפ' גיד הנשה [חולין צ"ד ע"א] אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דגוי ולא יהא דעתו חמור מממונו. ואם אינו ידוע לו אינו חייב הירושה להשיב דגזל נמי לא הוי אלא כמו [ש"ב כ"ג] ויגזול את החנית ודומיא [דברים ו'] ואכלת את כל העמים שהיו נוטלים בזרוע ואפי' ידוע. אלא שמרחיקין מן הדומה לכיעור. ואם בעל נפש הוא יחזיר דפ' אלו הן הנשרפין משמע דבמקום שיש חילול השם מיחייב (ליה) להדורי ליה אבידתו. ובירושלמי אפי' אם אין ידוע [שיש] (שאז) חילול ה' אם יש קידוש השם חייב להחזיר דגרסי' פ' אלו מציאות בירושלמי [ב"מ פ"ב ה"ה] שמעון בן שטח הוה עסיק בהדין כיתנא אמרו ליה תלמידיו ארפי מינן ואנן מינך ואנן זבנין לך חד חמר ולית את לעי סגין. אזלין וזבנין ליה חד חמר מן חד סרקאי ותלי ביה ההוא מרגניתא אתון לגביה אמרין ליה. (מאן) [מן] כדון לית את צריך לעי (תוכו) [תובן] אמר להון למה. אמרו ליה (אמרין ליה) זבנין לך חד חמר מן חד סרקאי ותלי ביה חדא מרגניתא אמר לון ידע ביה מרא אמרי' ליה לא. אמר לון אזול חזור לכו. [לא כן] אמר רב הונא בר ביבי גזל התיבון קומי ר' אפי' למ"ד גזל גוי אסור כל עמא מודו שאבידתו מותרת, מה אתון סברין שמעון בן שטח (כדבריו) [ברברין] הוה בעי שמעון בן שטח הוה בעי משמע בריך הוא אלהון דיהודאי ואיכא התם טפי עובדי בכי האי גוונא.
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ק צ"ט ע"ב] המראה דינר לשולחני לדעת אם טוב אם רע ויקבלנו מחבירו ונמצא רע תני חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר שהיו שולחנין אומנין. אלא דנכו ואיסור במאי טעו בסיכתא חדתי שנפסלה והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה. פר"ח זצ"ל ואע"ג דהילכתא הכי אי חזא וטעה ונמצא דינר רע מחליפו לפנים משורת הדין. כההיא איתתא דאחויא ליה דינר לר' חייא אמר לה מעליא הוא למחר אתא לקמיה בישא הוא ולא קא נפיק. א"ל לרב זיל חלפיה ניהליה וכתוב אפינקסך דין עסק ביש. ומאי שנא דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר. ר' חייא נמי לא בעי למיגמר. ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד. [ק' ע"א] ר"ש בן לקיש אחוי דינר לר' אלעזר א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קסמיכנא א"ל כי סמכת עלי מאי דאי מישתכח בישא בעינא לאחלופי לך והא את הוא דאמרת מאן דאין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו ר"מ (ולו) [ולן] לא סבירא כוותיה. לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמע מינה דהדיוט לא מיחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך ואי לא מודע ליה מצי אמר ליה לא ידענא דעלי קא סמכת. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דה"ה אם לא אמר ליה חזי דעלך קאסמיכנא חייב כמו ר' חייא דאע"ג דלא א"ל הוה מיחייב אי [לאו] משום (לאו) דלאו הוה צריך למיגמר. אבל ר' אלעזר דצריך למיגמר מיחייב אע"ג דלא קאמר ליה. וש"מ דהדיוט מיחייב לשלומי אע"ג דלא א"ל חזי דעלך קסמיכנא. ועוד פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהכא לא שייך לחלק בין עביד בשכר בין דעביד בחנם כדמחלק בשחיטה משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אי לא בקי כדנכו ואיסור. וכן נראה לרבינו יואל בר יצחק הלוי זצ"ל דלא מיחייב הדיוט לשלומי עד שיתרה בו. כדתניא נפרצה אומ' לו גדור נפרצה אומ' לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותה. מדקתני גדור תרי זימני משום דהתרו בו. ומשם ילפינן למראה דינר [לשולחני] דחייב. ועוד פי' דאומן כגון דנכו ואיסור אפי' א"ל חזי דעלך קסמיכנא פטור. ותדע דהא אוקי לעיל הא דתני לעיל אומן פטור והדיוט חייב כדנכו ואיסור. וה"פ אומן פטור אע"ג דא"ל עלך קא סמיכנא והדיוט חייב משום דא"ל דעלך קא סמיכנא שא"ת הא דאמר אומן פטור כגון דלא א"ל עלך סמיכנא [לפי] זה היה [להיות בהדיוט אפילו] כל זמן שלא סמך שיתחייב ודוקא כיוצא באלו כגון מראה דינר צריך לומר לו חזי דעלך קסמיכנא דאי לא. אמר סבור הייתי כי היכי דשאיל לדידי הכי נמי שאיל לאחריני ולא יקנה בעצתי לבדי. וה"ה אם מראה לחבירו משכון או סחורה וסמך עליו אם אינו אומן חשוב חייב לשלם ההפסד. אבל טבח שקלקל אפי' לא אמר עלך קא סמיכנא [חייב] דהא מנבל בידים ולא שייך הכא טעמא דלעיל. ושאל לרבינו אפרים זצ"ל והשיב דלאו דוקא דה"ה אם לא אמר ליה עלך קא סמיכנא היה דין זה ומעשה שהיה כך היה. ומה שכתב הוא הדין מראה משכון או כל סחורה קשיא לי מההוא מעשה דחזקת הבתים [ב"ב ל' ע"ב] ששאל מן המערער ונתן לו עצה לקנות בית וסמך עליו וקנאו אעפ"כ אומר לו השני נוח לי [מן הראשון] ולא מצי א"ל אני סמכתי עליך. ועוד מוכר שמאנה את חבירו אי לאו משום דלאו דתונו דמחזיר לא הוה מצי למימ' לי' עליך סמכתי שהיית אומר כך היה שוה. וכן מוכר קרקע לחבירו שלא באחריות למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא לא הוה מחזיר לו כלום אע"פ שהלוקח אומר עליך סמכתי שהיית אומר שלך היה. על כן הוזקקתי לפרש כל הני דאמ' המראה דינר לשולחני כגון שבעל כרחו יש לו ליקח הדינר כשהאומן אומר טוב הוא ואינו יכול להשמט כגון מן הגוי וכן מישראל והיינו דקאמר עלך קסמיכנא כלומ' על כרחי יש לי לקבל מאחרים שאתה אומר טוב הוא הילכך חייב היינו דומה לזכה את החייב דעל כרחו יש לו לקבל ציווי ב"ד. אבל מראה משכון ומקח אין לו על כרחו ליקח ולקנות אם ירצה יקח ואם לאו יניח ולא דמי להכא כלל. ולא נראית תשובתו לרבינו יואל זצ"ל.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] האחין שחלקו ובא בעל חוב של אביהן ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה המחלוקת כלומר אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה חלק הנשאר. ושמואל אמר וויתר איבד שאינו חוזר על אחיו. רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו. ושמואל אמר וויתר קסבר האחין שחלקו כלוקח שלא באחריות דמו. ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו ולא יוכל לסלקו במעות. ואי כלקוחות דמי. בפ' בית כור [ב"ב ק"ז ע"א] מייתי לה. ופסק' הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת. ופירש רבי' שמואל זצ"ל והלכתא בטלה מחלוקת היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואח"כ בא להם אח ממדינת הים. אי נמי טעו בחלוקה לחלק ביניהם שדה שגזל אביהם ונמצאת יוצאה מתחת יד אחד מהם ונמצא שמתחילה נטל האחד יותר מחבירו ד[חוזרין ו]חולקין בשוה דדמיא לבע"ח שנטל חלקו של אחד מהן דחוזרין וחולקין בשוה. והוא הדין אם נטל חצי חלקו דצריך להפיל גורלות. על ה[כל] דלא פלוג רבנן בנטל בע"ח חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו. ושמע' נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין ולא כלקוחות. עכ"ל.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק ע' ע"א] אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא דהיינו הרשאה אמטלטלי. א"ל רב אשי לאמימר מ"ט א"ל משום דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הילכך הכא נמי הואיל ואינו ברשות בעלים אינו יכול להקנותן לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתובעו מיד הנאמן. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה אם תבעו מפקיד לנאמן וכפר בו דמיחזי דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גביה. אבל לא כפריה כתבינן. אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט משום דא"ל האיך נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את. ואמר אביי אי כתב בה למחצה לשליש ולרביע דון וזכי ואפיק לנפשך והמותר שלי מיגו דמשתעי נאמן בהדי שליח אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי אכוליה. ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש"י זצ"ל ואי תפס שליח ממון משל נאמן לא מפקינן מיניה ואע"ג דלא כתב ביה ואפיק לנפשך. לישנא אחרינא ואי תפס שליח ממון שהוציאו ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה. וזה מצאתי בתשובות הגאונים והוא עיקר. רב אשי [אמר] כיון דכתב ליה כל מה דמתענית ליה מן דינא קבילית עלי שליח שוייה. פי' רב אשי פליג אדאמימר. כיון דכתב קבילית עלי שליח שווייה הילכך אי תפס מפקינן מיניה. ללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוי והוי תופס לבעל חוב. איכא דאמרי שותפא שווייה למאי נ"מ לאי תפס פלגא ממון שהביא אם רצה יעכב חציו. הכי גריס רש"י ז"ל. והילכתא שליח שווייה ולא שקיל מידי.
פר"ח זצ"ל ויש מי שגורסים אמטלטלי דכפריה [אלא] אפקדונא דסבר דלא כתבינא אורכתא אלא אפקדונא דקיי"ל כל היכא דאיתא פקדון ברשותא דמריה איתיה. וליכא למימר בפקדון דאינה ברשותו. ושמועה זו בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] בענין המשביע לעדים אם לא תבואו ותעידו שיש לפלוני מנה אצל פלוני. ומקשינן והא עד שישמעו מפי התובע ומוקי לה שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה היכא דלא כפריה כתבינן. וכמוה בפ' יש בכור לנחלה [בכורות מ"ט ע"א]. וכיון דליכא מאן דדחי לה לא להאי דנהרדעי לא להא דר' יוחנן. ורב אשי ואמימר דאינון בתראי מוקמי לה כדר' יוחנן ש"מ דהילכתא הכי. וכל דאשכחן בתלמוד כגון מעשה דרב פפא [לקמן ק"ד ע"ב] דאקני זוזי דהוו ליה בי חוזאי לרב שמואל בר אחא וכיוצא בו כמה דלא כפריה הוא כדאיתא בהדיא אבל אי כפריה לא אתבריר בשמעתין דכתבינן אורכתא עליה. והא דנהגו למיכתב אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה לא ידעינ' מנין ועל מה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל. ור"ת זצ"ל מפרש טעמא דכתבינן אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה משום דקיי"ל כאיכא דאמרי דדוקא אמטלטלי דכפריה לא כתבינן כדמוכח בפ' שבועות העדות [שבועות ל"ג ע"ב] דתנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה הרי אלו פטורין. ואמרי' בגמ' טעמא דאיש פלוני כהן ואיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים הא קתני עד שישמעו מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ותנן נמי בפ' יש בכור לנחלה [בכורות מ"ח ע"ב] שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים. זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים אינם יכולים להוציא מידם. ואמרי' בגמרא מאי שנא משני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן. הא למדת דקיי"ל כאיכ' דאמרי מעתה אפי' אמטלטלי דכפריה כתבינן. דהא מפרש טעמיה דלא כתבינן משום דמיחזי כשיקרא ואנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן בההיא דפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דההיא איתתא דאיחייב' שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי. א"ל ההוא בע"ד תיתי ותשבע לי במתאי אפשר דמיכספא ומודיא לי אמרה להו כתיבו לי זכותא דכי משתבענא יהיב לי אמר להו רב ביבי כתבו לה. אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא והא אמר רבא האי אשרתא דייני דמכתבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי בשיקרא ה"נ מיחזי כשיקרא [ו]ליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר. והכי סלקא שמעתתא התם. וה"נ איתא בפ' כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב] וסלקא נמי שמעתתא התם דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן הילכך וקיימא לן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. וטעמא דנהרדעי במטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא. הילכך אנן לא חיישינן למיחזי כשיקרא כתבינן אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה. ואע"ג דאשכחנ' דמיחזי כשיקר' דחיישינן ליה בההיא דפ' גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] דאמר להו רבה בר רב שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי דידעיתו ביומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו ביומא דקיימיתו ביה ואי לא מתחזי כשיקרא והתם כ"ע מודו. אפי' הכי האי דהכא יש לדמות לההוא דהכותב ודכל הגט כדי לקיים המנהג. וא"ת כיון דקיי"ל דלמחזי כשיקרא לא חיישינן א"כ במס' שבועות ובבכורות כי פריך מנהרדעי דלא כתבינן אורכתא הוה ליה למימר ליתה. תריץ דאורחיה דתלמודא הכי דהא דרב פפי גופיה דאמ' עלה בהכותב ובכל הגט דליתה פריך מינה עלה דרב הונא בפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"ב] אמר ר' אבא אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא ואמרי לה א"ר הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים לפניו וחותם משחתמו אין מעידין לפניו וחותם ומי כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא אלא אימא עד שלא כתבו וחתמו מעידים לפניו וחותם משכתבו וחתמו אין מעידים לפניו וחותם. הרי סתר דברי רב מכח ההיא דרב פפי ואע"ג דאסקינן בפ' הכותב ובכל הגט דליתה ה"נ בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור ואע"ג [דליתה] (ד)לנהרדעי פריך מינה. ויש מפרשים הא דקאמר ליתה לאו אדרב פפי קאי אלא כלומר ליתה דאין זו קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי כשיקרא דב"ד אבל בשאר מילי לא. כדאמר רב נחמן. ולפי טעם זה אין ראיה שיקשה התלמוד ממילתא דליתה. וי"ל דבשבועות העדות ובפ' יש בכור בעי תלמודא לקייומא מתני' אליבא דנהרדעי דלא תפרוך להו ממתני' דע"כ מתניתין לא מיתוקמא אלא כדתרצה שמואל בבא בהרשאה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפרק האשה שנתארמלה דלית הלכתא כדרב פפי דאמ' האי אשרת' דדייני דכתיב' מקמי דלחזו סהדי אחתימת ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא. וכן פסק בפר"ח זצ"ל בפ' האשה שנתארמלה ופ' הכותב.
וצריכין אנו לדעת היכי כתבינן אורכתא אהלואה דמשמע בפר"ח זצ"ל דלא כתבינן אלא אפקדון כדפרי' לעיל ונראין דבריו דהא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבי' כההיא דפ' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב] דאמר רבא אמר רב נחמן שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום עד שיאמר תנו לפלוני בית זה וידור בו תנו לפלוני דקל זה ויאכל פירותיו. למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והאמר ר"נ שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא. אמר ר"פ הואיל ויורש יורשה וע"כ הא דקאמר ליתא בבריא בקנין קאמר דליתא בשכ"מ דאי בלא קנין הא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. הא למדת דלא מצי איניש לאקנויי הלואתו לחבריה. וה"נ מוכח בפ' אע"פ [כתובות נ"ה ע"ב] דאיתמר מתנת שכ"מ שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמר ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא אם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משמע דמכח בריא אינו יכול (לחזור) להקנות הלואתו אפי' בקנין. מיהו לפי' רש"י זצ"ל שפירש משום דאין מטבע נקנה בחליפין אין ראיה משם שלא נוכל לעשות הרשאה אגב קרקע. אבל קשה לפירושו דאמאי נקט הלואה אפי' מעותיו שהם בידו היה יכול להשמיענו דמכח שכ"מ קני ולא מכח בריא. ועוד בההיא דפ' מי שמת שדוחק ר"פ למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא הואיל ויורש יורשה לימ' דאיתא בבריא אגב קרקע. אלא ש"מ דאפי' אגב קרקע לא מצי להקנות הלואתו. מיהו לשון רבינו שמואל זצ"ל מוכח דהואיל ויורש יורשה לאו אמתנת בריא קאי אלא אמתנת שכ"מ. וזה לשונו הואיל ויורש יורשה כלו' דאע"ג דלית' הלואה גביה דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן כדאמרי' לקמן [ב"ב קמ"ט ע"א] וגבי בריא דליכא למימר הכי דמתנת בריא לאו כירושה שוייה רבנן לא קנה עד שיאמר במתנה גמורה ובקנין עכ"ל. הרי אין ראיה משם. ותו דפי' כשיאמר במתנה גמורה בקנין דקני דמשמע שהבריא יכול להקנות הלואתו בקנין לאחרים. ובפ' אע"פ פר"ח זצ"ל הלואתו לפלוני אותיותיו שהן שטרות שכתובות בהן הלואה וקיי"ל אותיות אין נקנות אלא בשטר ובמסירה ולגבי שכ"מ אמור רבנן דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו מדפי' הלואתו שטרות דילמא סבר הא הוה מקנה ליה גוף הלואה בקנין דילמא הכי נמי דקני. מיהו בשמעתין גריס אמטלטלין דפקדונא משמע דדוקא אפקדון כתבינן אורכתא אבל לא על המלוה. ופי' ר"ת זצ"ל דהיינו טעמא דכתבינן אורכתא אהלואה משום דמסקינן דשליח שוייה ונהי דאינו יכול להקנות הלואתו ה"מ כי יהיב ליה אבל לשוייה שליחא מצי משוי ליה דהיינו לעצמו. ולהכי כתבי' אורכתא אהלואה. ויש סמך למנהג מהגוזל עצים [לקמן ק"ד ע"ב] כההיא דרב פפא הוה מסיק תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפיה דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ומסיק משמע לשון הלואה. מיהו בפ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] ובפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] מייתי ההוא עובדא ול"ג מסיק אלא הוו ליה. ובהגוזל עצים נמי דגריס מסיק יש מפרשים ודוחין דמסיק בעסקא מיירי שלא ניתן להוצאה שהוא בעין ויכול להקנות כמו הפקדון. ובפר"ח זצ"ל ובאלפס בשניהם כתוב בהגוזל הוה מסיק. ואין להביא ראיה מההיא דפ' יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] דאתיתי לעיל גבי פדיון הבן שיכול להרשאות אע"פ שנתנוהו לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות בתוך שלשים [יום] אלמא יש הרשאה למלוה דהתם ע"כ לא ע"מ להוציא נתנו לו דהא קיי"ל כשמואל דאמר התם בסמוך בההיא שמעת' דפודה את בנו בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי. וכן פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ טעם דהרשאה אינו תלוי בקנין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דכפריה נמי כתבינן הרשאה כדמוכח בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור אע"פ שאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. [זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו] כדמוכח בההיא דפ"ק דב"מ [ו' ע"ב] דההוא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה ואמרי' עלה התם [ז' ע"א] מאי הוה עלה דמסותא. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא אמר רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו מוקדש. הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו מוקדש אע"ג דלא אפקיה. איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. מי סברת במסותא דמטלטלי עסקינן לא במסותא דמקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאו בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתיה. אלמא מדפריך לרב ש"מ דהילכתא כוותיה. ומשמע נמי דאם היתה מסותא מטלטלי לא היה יכול הנגזל להקדיש וכיון שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות אעפ"כ יכול להרשאות. אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה קנין גמור. רבינו שלמה זצ"ל גריס והלכתא שליח שוייה וכן פר"ח זצ"ל ואסקינן שליח שוייה. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב ואיתמר משמיה דרב יהודאי זצ"ל דקיי"ל שליח שוייה. הילכך אי בעי לבטולי שליחותא ובעי לאורכי אחרינא אית ליה רשותא למיעבד הכי עכ"ל.
ויש לי ללמוד מדבריו דיכול נמי למחול לחייב אע"פ שיש כבר הרשאה ביד זה דהואיל ויכול לבטל שליחותא ש"מ לית ליה שום זכיה בגויה הילכך יכול למחול. וכן השיב הרב ר' ברוך זצ"ל דיכול למחול והסמיך דבריו אההיא דהאיש מקדש [קידושין מ"ז ע"ב] דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשאה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים ואי לא מצי מחיל מאי קאמר היינו מלוה ביד אחרים הא לא דמו אהדדי דשטר חוב דאחרים מצי מחיל והרשאה עליהם לא מצי מחיל. ותו כדמוקי פלוגתייהו כדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. דר' מאיר לית ליה דשמואל ולהכי מקודשת. ורבנן אית להו דשמואל ולהכי אינה מקודשת. והשתא יש לומר בהרשאה מאי סברי דאי בהרשאה נמי לר' מאיר לא מצי מחיל ולהכי מקודשת ולרבנן מצי מחיל ולהכי אינה מקודשת א"כ היינו פלוגתייהו דשטר חוב וכי תימא דקמ"ל דפליגי בהרשאה כי פליגי בשט"ח א"כ אמאי מוקי לה במעמד שלשתן. אלא ע"כ בהרשאה עליהן לכ"ע מצי מחיל והיינו דמוקי לה בהרשאה עליהן במעמד שלשתן. אבל אילו כתב לה הרשאה שלא במעמד שלשתן מצי מחיל לכ"ע. וכן כתב רבינו יצחק בר' מרדכי זצ"ל בתוספות שעשה לפני רבי' יבא זצ"ל. והילכתא שליח שוייה ומפקינן מיניה דיליה ואפילו הרשאהו אגבי קרקע.
והשתא דפסקינן דשליח שוייה שמעינן מינה שהמורשה אינו יכול להרשאות אחר תחתיו דאותו עשהו נאמן ולא אחר ויכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות הרשות בידו. וכן כתב בה"ג וגברא דאורכין ליה לית ליה רשותא לאורכי לאיניש אחרינא בדוכתיה דכי הימניה לההוא קמא לבתרא לא הימניה. ועוד הא קאמ' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ואי יהיב ליה רשותא לאורכי אידך מוריך. וכן כתב באביאסף דמי שיש בידו הרשאה אינו יכול להרשאות אחר במקומו וגם אינו יכול לעשות פשרה כדאיתא בפ' שבועות העדות כדפיר' התם. והיכא שכתב ראובן הרשאה לשמעון על לוי והלך שמעון ומחל ללוי. והיכא שהרשאה חציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה. (ו)זה היה מעשה ושאל מ"ו רבינו שמחה זצ"ל למורי רבי' אבי העזרי זצ"ל וזה לשונו. בכל מקום שאני מוצא דבריך מורי ורבי הרב ר' אליעזר נתפרכסו אזני ונפקחו עיני על כן יעצוני כליותי להתקרב גבי דהינא ואידהן ממך על אחד שתבע את חבירו חפציי היו מושכנים בידך שוה ד' זקוקים ופדיתים עד חצי זקוק. והנתבע הוציא שטר שהתובע כתב לאשתו תחילתו בלשון הרשאה הרשאתיך והשלטתיך ומניתיך אפוטרופא על חפצים שיש לי ביד פלוני לדון ולערער ולהשביעו ומתנה זו שנתתי לך מתנה גמורה וכו' ואין לי כח בה לזכות ולחזור בה מן יומא דנן ולעלם וכל לשון מתנה אבל לא היה כתוב בה כתבוה בשוקא. והוציא הנתבע עוד שטר מחילה שכתבה לו אשת התובע על אותם החפצים. ותאיר עיני אם המתנה בטלה השליחות ההרשאה שהרי כתב בה שלא יהא לו כח לחזור ולזכות בה א"כ אינה שלוחו וגם לא כתב בלשון מיפה כחה. ודמי להא דירושלמי פ' אלמנה ניזונית [כתובות פי"א ה"ה] בגמ' מכרה לזה שוה מנה במנה כו' עד כדון ד' שטרות וכו' ואם שליחות ההרשאה בטל המתנה נמי הויא דבר שאין יכול להוציאו בדיינין והעדים קיימין ומעידים שהמתנה היתה אבל עדותן מה יועיל לבטל שום דבר הכתוב בשטר כמו שנחקרה עדותן [בב"ד דמיא] ואי מהני מטלטלי דכפריה אגב מקרקעי או אם נאמר כיון דלא הוי ממון להקנות בחליפין לא הוי ממון לקנות אגב קרקע כדאמרינן גבי טובת הנאה בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"א ע"ב]. שמחה בר' שמואל. וזו התשובה, מודע אם לבינה. היאמר לאיסתרא בליגינא. ובלגינא קיש קיש קרינא. ומה לאיל צמר אצל עז קרח. אכן רוח ענוות מורי הרב ר' שמחה גדולה עד מאד. וידעתי כי כל רז לא אנס לך אך לנסות תלמידו קנקן ריקן אפי' חדש אין בו. על אשר שאל מורי על אחד שתבע את חבירו וכו' דעתי נוטה שאין המתנה מבטל השליחות ההרשאה ולא ההרשאה מבטלת המתנה אע"פ שלא כתב בלשון מייפה כחו דמה שצריך לשון ייפוי כההיא דנערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"א] היינו כששניהם במכר או שניהם במתנה. אבל אחד במכר ואחד במתנה או להיפך אין צריך לשון ייפוי ואוסיפית ולא תוספת דיקלא דלשון השטר גופיה מוכיח היפוי אי משום בעל [חוב] אי משום דינא דבר מצרא ואע"ג דיד בעל השטר על התחתונה בסלעין דינרין [ב"מ ד' ע"ב]. מיהו בדבר שאנו יכולין לתקן ולקיים דברי השטר אהדרינ' לתקוני. כההיא דפ' גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] כתוב בו מלמעל' מנה ולמטה מאתים דתלינן [ד]טעה וחזר וכתב מאתים. ובההיא דפ"ק דע"ז [ט' ע"ב] גבי ההוא שטרא דהוה כת' ביה שית שנין יתירא וכן טובא. הילכך לשון מתנה דכתב בה כי היכי דלא לימרו ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון הרשאה דשליח שוייה ואי תפס מפקינן מיניה. ואע"ג שכתב לו ומתנה זו מתנה גמורה וכו' ואין לי רשות לחזור ולזכות בה לא ביטל השליחות שהרי אפי' כתב זיל ודון וזכי ואפיק לנפשך הויא מתנה שכל מתנת בריא אינה בחזרה כדאי' בשנים אוחזין בשלהי [ב"מ י"ט ע"ב] וריבוי דברי השטר הם [ליפוי ו]לשופרא דשטרא הוא וכי כתב כל מאן דמתעני ליה מן דינא שליח שוייה ולא ביטל זה את זה כדאמרינן במרובה אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה ממשא [דא"ל] לאו בעל דברים דידי את. ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה פי' משום דמתנה גמורה [היא]. וכן פי' מורי רבינו זקני בספרו. ואמימר לא אסיק אדעתיה הך דרב אשי דאמר כיון דכתב כו'. אי נמי לא משמע ליה לישנא (הני) [הכי] הילכך הויא מתנה גמורה ולרב אשי הויא מתנה גמורה ושליחות. הילכך לחד לישנא שותפי' הויא ומסקנא שליחא שוייה ומפקינן מיניה. ומיהו ע"כ מודה רב אשי דמתנה גמורה נמי הויא דאל"ה הוה א"ל לאו בעל דברי' דידי את. ואי קשיא ההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] הכל הולך אחר התחתון שאני התם דאי אפשר לקיים את שניהם ותלינן דשגה בחשבון ראשון ולכך חזר וכפל את לשונו דבהא עבידי אינשי דטעו. אבל הכא לשון זכי ואפיק לנפשך משום דלא לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון שליח אי תפס מפקינ' מיניה דכי היכי דכי כתב בסוף השטר כל מה דמתעני ליה מן דינא קבילי עלי לא ביטל את המתנה. ה"נ אם הקדים שליח למתנה לא בטלו זה את זה דכולה טעמא חד הוא [ואין לפרש] והילכך שליח שוייה משום דביטל הראשון ואפיק לנפשך שהוא לשון מתנה דא"כ הוה ליה למימר לאו בעל דברים דידי את. ועוד למה תקנו כלל לכתוב לכתחילה זיל דון אלא ש"מ כדפיר'. ואי קשיא אפי' שליח שוייה גרידא הלא שלוחו של אדם כמותו והיכי א"ל לאו בעל דברים [דידי את]. דע מורי כי דבר זה הקשה אבי מורי זצ"ל לרבי זקני מ"כ והאריכו מאד. אך זה תורף דבריהם דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנפקד ונפלי נכסי קמי יתמי בעוד שהם בידו ואם יאנסו או יאבדו יאמרו היתומים אנו לא מנינוהו שליח כההיא דפרק הגוזל קמא [לקמן ק"ד ע"ב] דאמר רבא התקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא זיל דליקנינהו ניהלך אגב קרקע במתנה גמורה מעכשיו ומעתה אי מיית לית לן בה. ואכתי לא תקנו לכתוב זיל דון [וזכי] ואפיק לנפשך ושוב באו נהרדעי ותקנוהו ואפי' בלא אגב קרקע. וה"פ דא"ל לאו בעל דברים דידי את כי שמא של יורש הוא ואפי' כי כתב לך ואפיק לנפשך הוי כמו קרקע ומהשתא אם מינה שליח יורשו אפי' לא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך ולא קנין ולא אגב קרקע דלא מצי למדחי ליה דשלוחו של אדם כמותו. ואי שכיב נמי לית ליה פסידא אי נמי אם ידוע דלא שכיב יהיב ליה לשליח דאיהו גופיה לא מצי לערער. וא"ת ניחוש דילמא ביטל השליח עד שלא הגיע אצל הנפקד. תריץ אפי' ביטלו אינו מבוטל דעד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג [גיטין ל"ג ע"א] אלא גבי גט אי בטלו מבוטל אי לאו אבל גבי ממונא לכ"ע לא הוי מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה. והכי משנינן בפ' השולח [שם ל"ד ע"א] [כי] פרכינן דר"נ אדר"נ ודו"ק ותשכח0—0אבי העזרי.
ונראה בעיני אני המחבר דמצי שפיר לבטולי שליחותיה כדברי מר יהודאי זצ"ל דהא איהו שוייה שליח ואיהו מבטל ליה וכי מבטל ליה לא עקר דברי ב"ד ולא שייך הכא למימר מה כח ב"ד יפה כההיא דהשולח דהתם עקר דברי ב"ד דתנן התם [ל"ב ע"א] בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם. ועלה איפליגו ר' ורשב"ג דת"ר אם ביטלו מבוטל דברי ר' רשב"ג אומר אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שא"כ מה כח ב"ד יפה. ופסיק רבא אמר רב נחמן הלכה כר'. ופרכינן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה דפסיק כר' דביטלו מבוטל אע"ג דהתקין ר"ג שלא לבטל והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפטרופ' ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר אם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה. ושנינן התם ממונא הכא איסורא. דווקא התם שייך לומר מה כח ב"ד יפה דקא עקר מעשה ב"ד דב"ד תיקון שלא לבטל ואיהו מבטל וגבי יתומים נמי ב"ד ביררו להם חלק יפה והם מוחים ומבטלים מעשה דידהו אבל הכא כי מבטל שליחותיה דמורשה לא עקר למעשה ב"ד ולא מידי דלאו ב"ד הרשוהו ולא תיקנו נמי שלא לבטל שליחותיה. הילכך נראה דברי רב יהודאי גאון זצ"ל דמצי לבטולי. ואי לאו דפסק הגאון דמצי לבטולי הוה נראה בעיני דהואיל וכתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך והיינו מתנה כדפי' מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל הוה אמינא דלהכי אהני לשון מתנה דלא מצי לבטולי.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ק צ' ע"א] התוקע לחבירו. פי' הכהו על אזנו. ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה. [ע"ב] איבעיא להו מנה צורי תנן או דילמא מנה מדינה תנן. מנה צורי כ"ה סלעים ק' זוזים. מנה מדינה שמיני שבמנה צורי הסלע של מדינה חצי זוז צורי. ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ש"מ מנה צורי תנן ש"מ. פר"ח זצ"ל ופשטוה (דפ') [בפ'] שור שנגח ד' וה' [לעיל ל"ו ע"ב] מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי. ושל דבריהם כסף מדינה. וקיי"ל דזו הסלע סלע מדינה הוא דהוא פלגא זוזא. וליתא לדר' יהודה נשיאה דסבר לה כר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי. עכ"ל.
<h2>דף נז.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] האחין שחלקו ובא בעל חוב של אביהן ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה המחלוקת כלומר אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה חלק הנשאר. ושמואל אמר וויתר איבד שאינו חוזר על אחיו. רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו. ושמואל אמר וויתר קסבר האחין שחלקו כלוקח שלא באחריות דמו. ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו ולא יוכל לסלקו במעות. ואי כלקוחות דמי. בפ' בית כור [ב"ב ק"ז ע"א] מייתי לה. ופסק' הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת. ופירש רבי' שמואל זצ"ל והלכתא בטלה מחלוקת היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואח"כ בא להם אח ממדינת הים. אי נמי טעו בחלוקה לחלק ביניהם שדה שגזל אביהם ונמצאת יוצאה מתחת יד אחד מהם ונמצא שמתחילה נטל האחד יותר מחבירו ד[חוזרין ו]חולקין בשוה דדמיא לבע"ח שנטל חלקו של אחד מהן דחוזרין וחולקין בשוה. והוא הדין אם נטל חצי חלקו דצריך להפיל גורלות. על ה[כל] דלא פלוג רבנן בנטל בע"ח חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו. ושמע' נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין ולא כלקוחות. עכ"ל.
